1. פעם רוני עשתה קרחת. היא סיפרה לי שהיא עשתה את זה "כדי להפטר מההקשרות לאובייקט מרכזי שעושה אותנו יפות, ולהצליח להרגיש יפה גם בלעדיו". היא לא תגיד את זה לעולם, אבל אני חושב שהיא כלכך יפה, ואולי היא רצתה לנסות להסתובב בעולם ולמשוך פחות תשומת לב של גברים.
2. כמובן שזה משך תשומת לב מסוג אחר. שוטרים סינים דפקו להם בדלת באמצע הלילה, כי לא האמינו שהאשה בדרכון היא ה'נער' שעמד מולם.
3. לפני שבועיים היא החליטה שהיא רוצה להסתפר. חיפשנו מספרה אבל הם לא הסכימו לעשות את מה שהיא רצתה, אז החלטנו שאני אספר אותה. באתר קמפינג הכרנו את דיין, בחור שהיה במשך עשרים שנה מורה לאנגלית לילדים טיוואנים - "זה לא אנושי הכמות שעות שמבקשים מילדים כלכך קטנים ללמוד. אז הפסקתי, אני יודע שזה נשמע צבוע אחרי עשרים שנים". אמרנו לו שזה בכלל לא נשמע צבוע, אז הסכים להלוות לנו את מכונת הגילוח שלו, וביקש לצפות בנו בזמן שאני מספר את רוני - "אם זה לא נשמע סוטה מידי".
4. הסכמנו.
5. הוא הרגיש לא נעים, אז הוא בכל זאת לא בא. בילינו שעתיים במקלחת של אתר הקמפינג עד שהיינו מבסוטים מהתספורת.
6. כשהייתי ילד אני זוכר כל תספורת כאירוע טראומטי. לא מתוך פחד מהספר, או מהמספריים שלו, אלא מתוך איזו הבנה שזה ישנה את איך שאני אראה, ואת החוויה שלי בעולם.
7. התספורת של רוני יצאה נפלאה. משהו שבטי ועמוק, יפה ופשוט. "את נראית" אמרתי לה, מתמוגג מהאשה שלי, "כאילו זו התספורת של חייך. כאילו תמיד היית מסופרת כך". זה הרגיש כאילו החוץ שלה הולם את הבפנים.
8. באחד המנזרים שבדקנו את האפשרות לתרגל לתקופה, הייתה בקשה ש'כל גבר שרוצה להשאר במנזר יותר משבוע, עליו לגלח את שיער ראשו, זקנו, וגבותיו'. היה לי קשה עם הבקשה הזו. אמרתי לרוני "ולך לא היה קשה עם בקשה כזו?" "זה שונה. אני אשה". אמרתי לה שזה לא שונה.
9. הייתי ילד נמוך, השני (!) הכי נמוך בכיתה (התגאתי במקום השני הזה עד מאוד, ושמחתי לאיד על גורל הזוכה במקום ראשון המפוקפק). בנוסף לכך הייתי ג׳ינג׳י. הג׳ינג׳ קצת דהה אבל הכינוי שהדביקו לי צורב עד היום - 'גזר גמדי'. לקח שנים עד שבחורה העיפה בי מבט, ומאז אני נשוי לאשה שלא יכולתי לדמיין כמותה, אבל הדחייה והבאסה שהרגשתי מהמראה שלי בשנים ההן עוד זכורות לי היטב. אז זה לא שונה. כגבר, היחסים שלי עם המראה החיצוני שלי הפכפכים כאחרונת הקלישאות ההוליוודיות של טינאייג׳רית בסרט אמריקאי. אני מרוצה, או לא מרוצה, עם כל משב רוח שמבדר את שיערי שמאלה או ימינה.
10. החברה מסביבי לא עוזרת. דורשת ממני להיות מלוכלך בגריז ואבק צה"לי, דופק המבורגרים ללא חשבון או מוסר, אך גם שטוח בטן מסוקס וסוחף נשים מרגליהן (המגולחות, כמובן). אך בטח לא להתעסק במראה שלי. זה נשי. זה לא גברי ולא צנוע. צניעות כערך, אבל בלי החלק העליון.
11. גם בעולם הרוחני (או לפחות ב'אידיאל' שאני דמיינתי לעצמי כנכון, ושאם אני לא שם לב אני מאמין באידיאל הזה כבאמת לאמיתה) יש איזה ציפייה לפשטות וצניעות חיצונית, אפילו לאחדות וקונפורמיסטיות. כאילו שלהתעסק בפנימיות זה עמוק ובחיצוניות זה רדוד, ושכל חריגה מכך היא ביטוי של היבריס, ראוותנות, ביטוי של חוסר בטחון פנימי. של תכשיט או קעקוע שמכסה על צלקת נפשית.
12. מה למראה חיצוני ולבלוג שמתיימר לקחת את הקורא לטיול לעומק החוויה האנושית?
בתקופה של סידהרתא גוטאמה (בודהה - 'אחד שהתעורר'), אחד ממורי הדרך היקרים ללבי, ההתיחסות אל הגוף היתה בשני הקיצונים. העשירון העליון אליו נולד התמסר להנאות החושים, והעולם הרוחני אליו שאף להשתייך מאס בגוף וצרכיו הגשמיים, ודגל בסגפנות, בהתנזרות, בדיכוי ושלילת הגוף על מנת לזכות בהתעלות רוחנית. אך השלילה של הגוף רק החלישה אותו, רק יצרה בו הרגל של מיאוס כלפי חלק ממנו. הגוף, כך הבין, הוא חלק מאתנו ואנחנו צריכים לעבוד איתו, כחלק מהדרך שלנו. ללמוד לקבל את מכאוביו, את כיעורו, את יופיו ואת ייחודו המשתנה כל רגע. בין אם אתה טינאייג׳ר חסר בטחון או את אשה קשישה. אנחנו צריכים ללמוד לטפח אותו. כמו שלכל אחד מאיתנו יש תכונות אופי, ואנחנו לא רוצים להעלים אותן בדרכנו לחופש נפשי, אלא ללמוד להתמיר אותן כך שיעבדו איתנו ולא נגדנו, כך גם עלינו ללמוד את הייחוד של גופנו, להתחבר איתו ולאפשר לעצמנו להיות שלמים עם מראינו.
13. האם זה רק הרצון להראות 'טוב' (כפי שאנחנו תופסים טוב, ולא כאידיאל חיצוני)? או שאולי יש משהו שבמראה חיצוני מסוים מהדהד משהו פנימי נכון ומדויק, כמו כל צורת ביטוי. כמו לכתוב שיר טוב. לפעמים עובר לידי ברחוב איזה קוקו מוזר, איזה קעקוע ענק, איזה משקל לא סטנרדטי, וכשאני מסתכל על האיש אני מרגיש שנוח לו בעורו. שהיא שלמה עם עצמה.
14. ההבדל בין פנים לחוץ הוא גבול דמיוני. המראה החיצוני שלנו בענינו תלוי לחלוטין במצב הרוח שלנו. החופש שאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש ולבטא את כל טווח הרגשות שלנו, לאהוב את עצמנו קודם כל כפי שאנחנו, והדרך שלנו לבטא את כל אלו; כל זה חלק מקבלה עצמית, משלמות נפשית. זה צעד ראשון לקראת קבלה ואהבה של אחרים/ות כפי שהם/ן.
החופש הפנימי שלנו, שמתבטא כלפי חוץ, נותן רשות ומעודד אחרים לתת חופש לעצמן להיות עצמן.
* אף גבה לא נפגעה במהלך כתיבת פוסט זה
שותפה לעריכה - רוני