כשהייתי ילד הייתה לי מחשבה שאם אסכים לראות את המופלא בלי להבהל, בלי לרוץ לספר לחבר'ה - הוא יתגלה לפניי. היתה לי מין מחשבה שאם במקרה אראה דרקון ברחוב ואבהל וארוץ לספר, העולם לא יוכל להתמודד עם זה ולכן הדרקון לא מתגלה. אך אם אוכל ללמוד לא להבהל, הוא יתגלה לפניי, ואפילו אולי אלמד להכיר אותו ולראות שהוא יכול להיות חבר טוב. זו מחשבה של ילד. במציאות החוויות שמסתתרות מאיתנו ונעלמות מאיתנו הן לפעמים דווקא חוויות אחרות.
החוויות הקשות שלנו הן הדרקונים. רדומות באיזו מערה אדירה ואפלה בתוכנו, אולי שומרות על הרים של זהב ואוצרות, עד שהן הופכות לסופות אש שמאיימות לבלוע את כל עולמנו ונשמתינו. כמו בסרט אנו רואים אותן רק לשבריר שניה, רק זנב נעלם מעבר לפינה, רק עין גדולה, רק ציפורן אדירה שנעלמת אל החושך. וכמו בסרט, דווקא העובדה שהן לא נחשפות במלואן משאיר מקום לדמיון שלנו לצייר אותן מפחידות בקנה מידה שרק אנחנו יכולים לדמיין. הדמיון שלנו יצייר תמונה מבעיתה בהזמנה אישית, תמונה עמומה שהיא נוראה ומפחידה אותנו יותר מכל מפלצת שבמאי יוכל לחשוף בפנינו.
כשאנו חשים בהן מתקרבות אנו עושים הכל כדי לברוח מהן, כדי להבריח אותן. אנחנו קוברים את עצמנו בעבודה, שולחים את היד לטלפון בכל חלקיק רגע של אי מעש. אנחנו משככים את עצמנו בכדורים במרשם, מסממים את עצמנו בעזרת ירוק רפואי. מסיחים את עצמנו מעצמנו בעזרת בינג'ים של סדרות, לא פעם, באופן פרדוקסלי, על דרקונים וסיפורי אימה אחרים. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו לא רוצים להשתעמם, אבל בפועל אנחנו מפחדים להשאר לבד עם עצמנו, עם מה שרוחש מתחת לפני השטח של המחשבות היומיומית שלנו, ולרגע אנחנו שוכחים. שוכחים ממה אנחנו בורחים, שוכחים בכלל שאנחנו בורחים ממשהו.
אבל משהו בזה לא לגמרי עובד. לא לאורך זמן. התחושה שמשהו לא בסדר נסוגה אחורה אל המערה האפלה, אבל היא עדיין שם, נושמת בכבדות. אז מפציעה בנו ההבנה שאין לו לאן לברוח, שזה ישיג אותנו לכל מקום אליו נברח. רצנו עד אפיסת כוחות, ונתקלנו בקיר בקצה הסמטה. אין מוצא.
בהתבגרות יש רגע כזה, עצוב וכואב עד אין שיעור. רגע שבו מבינים שאין לנו לאן לברוח מעצמנו. אנו יכולים לטוס לטיול הגדול מסביב לעולם - ושוב למצוא את עצמנו מתבוססים באותו העצב, באותם הכאבים, הכעסים והריקנות. אין לנו לאן לברוח מהדרקון.
הסבל, ההזדקנות והמוות שלנו ושל אהובינו יגיע במלוא הדרו, במוקדם או במאוחר, שוב ושוב. הדכאון ישוב ויחזור. הביקורת העצמית לא תעלם. התחושה שאנחנו מתחזים, שאנחנו לא ראויים לאהבה לא תלך. מתישהו אנחנו מבינים באופן בהיר עד סנוור שהמכות שהעולם מרביץ לנו לא יסתיימו, והמלח שאנחנו זורים על הפצעים של עצמנו לא יפסיק לשרוף.
דווקא מתוך האין ברירה הזו, מתוך היאוש הזה לפעמים עולה משהו אחר. יש רגע כזה בכל סיפור הרפתקאות שהגיבור אומר - די. אני מפסיק לברוח. אני מסתובב ומתמודד עם הדרקון, עם המפלצת, עם הקושי, עם הכאב, עם הפחד הגדול. מתוך האין ברירה הוא אוזר אומץ ואומר - אני מוכן.
אז הוא פונה לאיטו, לא יודע מה הוא יראה מאחוריו. נושם נשימה עמוקה ופוקח את עיניו. כמו הגיבור אנחנו מתחילים לפנות אל מה שברחנו ממנו. מתחילים להסכים לפגוש אותו. היי עצב, אני כאן, תתקרב. היי סחרחורת, היי כעס, נעים להכיר. כאבי לב ובטן, שנאה ותסכול - כולם מוזמנים, ברוכים הבאים. אט אט אנו רואים את זה. כשאנחנו לא נבהלים זה יוצא לאט מהחשכה, מתגלה כפי שהוא, חי, ממש מול עינינו.
דמיינו את עצמכם עומדים פתוחים, אמיצים, אוהבים - מול הפחד הכי גדול שלכם, מול הדכאון והזעם. מול מה שאין דרך לברוח ממנו, אבל יש דרך להתידד עמו. מה נראה, מה יתגלה בפנינו? כשמוכנים לפגוש את מה שעד עכשיו חסמנו, הוא מתרכך ונמס, משיל קשקשים.
הוא יתקשה שוב ויחזור להפחיד אותנו, אבל אם נכנס אל התא החשוך בו כלאנו את הדרקון שוב ושוב, בסוף נמצא שם חופש.
*
מי שמכיר אותי יודע
שיש לי פצצה במרתף.
שממש מתחת לפני השטח השלווים
רק כמה מדרגות פנימה ולמטה
יש פצצה מתקתקת
סוס מתפרע
דרקון מורעב
רגשות מתפוצצים
מחשבות צורחות
מי שמכיר אותי יודע, גם
שכל בוקר וערב אני יורד למטה
נשאר
מקשיב לתקתוק הפצצה
מתיישב מתחת לפרסות הרוקעות
משעין ראש על הדרקון
ומתיידד עם מה שפעם חשבתי שיהרוס אותי
(טריגונוס, דרום אנגליה, 4-8.3.2019)