זה מביך להיות סרבי בימינו

פעם היינו סובלניים בבית ומקובלים בחו״ל. עכשיו רואים בנו שגרירים של הרוע.

זה מביך להיות סרבי בימינו. כשאני יוצא מגבולות מולדתי ההולכת ומצטמצמת, קשה לי יותר ויותר להחזיק את הראש למעלה. בתחילת השנה נסעתי עם חבר סרבי למאלי, לראות את מגורי הצוקים המפורסמים של שבט הדוגון. אבל כשזרים אחרים שהיו שם גילו מי אנחנו, הפכנו אנחנו לאטרקציה התיירותית. "מה אתם עושים כאן?" שאלו. מה שהם באמת התכוונו היה: "אתם לא אמורים לגרש מוסלמים מבתיהם ולהפגיז כפרים חסרי הגנה?"

הייתי בטנג'יר כשבני דודי הסרבים מבוסניה כבשו את סרברניצה וטבחו את הגברים. הרגשות נגד סרבים היו כה עזים, שנאלצתי להעמיד פנים שאני בולגרי. למרבה הצער, נבחרת הכדורגל הבולגרית המפורסמת הייתה מוכרת מאוד במרוקו, ואני אפילו לא הצלחתי לנקוב בשמות השחקנים הפותחים. אז נאלצתי להעמיד פנים שאני קרואטי. הדבר הגרוע ביותר היה שלא יכולתי שלא להסכים עם מבקריי הערבים. מעולם לא הצדקתי את מה שעשה נשיאנו לעתיד-לנצח, סלובודן מילושביץ', במרדף האכזרי שלו אחרי כוח אישי. אבל קשה לברוח מאשמה קולקטיבית.

כאשר היינו יוגוסלבים, בני עמי נסעו יותר מכולם במזרח אירופה – רצויים בשני צידי מסך הברזל. עכשיו, כשאנחנו סרבים, חצי ממדינות העולם אפילו לא שוקלות את בקשות הוויזה שלנו. לאחרונה נדחיתי בשגרירויות של מלזיה, סוריה, איראן, גואטמלה ונורבגיה – אפילו לא נתנו לי למלא את הטפסים, אמרו הפקידים. רבים מחבריי מצאו כי בשנה האחרונה אי אפשר לנסוע בכלל למדינות מערב אירופה. זה לא רק שהמדינות חוששות שנהפוך לפליטים כלכליים או חברתיים, כפי שעשו רבים מצעירינו המבריקים, אלא שרואים בנו שגרירים של הצד האפל של הסדר העולמי החדש: חוסר סובלנות, טיהור אתני ורצח עם. בכל פעם שאני יוצר קשר עם חבר זר, אני חייב להוכיח שאינני מפלצת. גיבורים של מלחמת העולם השנייה – כיום הסרבים הם מנודיה של אירופה.

אפילו למנודים יש ידידים. יכולתי בקלות לבקר בלוב או בעיראק – מפרי אמברגו נשארים יחד. גיליתי שהסרבים זוכים להערצה בסיטווה, בורמה, שם הבודהיסטים מדכאים את המיעוט המוסלמי שלהם בהתלהבות כמעט בלקנית. בהודו, עסקנן ממפלגת ה-BJP הלאומנית-הינדית התלהב לפגוש סרבי. מדינתו, כך אמר, יכולה ללמוד מאיתנו איך לשמור מוסלמים במקומם.

ביוון, רבים מאחינו האורתודוקסים הפכו את מילושביץ' לסוג של פטריארך של כבוד, ואת הגנרל רטקו מלאדיץ', פושע מלחמה מואשם, לקדוש מודרני. אבל יוון היא בעלת ברית נאט"ו, אז היא גם חייבת להיות קצת ביקורתית: בביקורי האחרון שם כל יווני שפגשתי התלונן שאנחנו לא מספיק קשוחים כלפי המוסלמים. עם ידידים כאלה, עדיף לי להישאר בבית.

למרבה הצער, בבית נעשה גרוע יותר עם כל פשע חדש שמבצעים שוטרינו וחיילינו.

אני משתומם כמה מחבריי הוותיקים הפכו ללאומנים משתוללים. הם משוכנעים שכל העולם טועה, והסרבים צודקים. לא רק זה, אלא שאנחנו הקורבנות – כאילו הבוסנים או האלבנים הם שעושים את כל הטבחים. כיוגוסלבים חיינו תחת משטר קומוניסטי מדכא, אבל היינו סובלניים יחסית זה כלפי זה. כסרבים, המדיה של מילושביץ' החדירה בנו שנאה לשכנינו. הקרואטים הם "ארנבים" כשאנחנו רודפים אחריהם, או "חזירים" כשזה הפוך. המוסלמים הם "כלבים" או "רוצחי תינוקות". האלבנים הם פשוט "עכברים מלוכלכים".

היצירה של מילושביץ' – בניגוד לעיראק של סדאם או לברית המועצות של סטלין – אינה רפובליקת פחד. עיתונות חופשית, מפלגות אופוזיציה והפרטה עדיין קיימות במציאות המעוותת של מולדתי. הבעיה הגדולה ביותר בסרביה אינה חוסר חופש הביטוי – אלא חוסר מאזינים. סרביה פעם נתנה לעולם את ניקולה טסלה, הפיזיקאי שגילה את הזרם החילופין. התרומות האחרונות שלנו לציוויליזציה הן חידושי לשון סרביים אותנטיים כמו "טיהור אתני" ו"אורביסייד" – שזה מה שעשינו לסראייבו ווקובר. אינני יודע אם הפצצות נאט"ו יכולות לסיים את המלחמה בקוסובו. מה שזה עלול לעשות, לצערי, הוא לשים קץ לכל מסכות המשטר של מילושביץ' ולזרז את המעבר שלו לדיקטטורה גמורה.

במה שנמשך כבר עשור של מילושביץ', היו לנו יותר מהזדמנות אחת לבחור עתיד בלעדיו. היינו יכולים לבחור אחרת, וכל העובדות שהיינו צריכים היו זמינות. מילושביץ' לא הסתיר כמה גבוה יהיה המחיר של מסע הצלב שלו נגד הסדר העולמי החדש. "ניאלץ לאכול אבנים", הסביר אחד מקורביו. האומה ענתה: "בתיאבון!" אפילו האמת על הדפים האפלים ביותר של ההיסטוריה שלנו, המלחמה בבוסניה, הייתה גלויה לכל בזמן שנכתבה על גבעות בוסניה – אבל אף אחד לא הביט.

בזמן ש"לב המאפליה" של אירופה היה בבוסניה, עירי הייתה ליבה של הבורות.

קו השבר שמפריד בין הרוב הלאומני הרועש לשאר סרביה (ולרוב העולם) עמוק. אני מכיר ידידויות ארוכות שנים ויחסי משפחה שנהרסו בגלל ויכוחים על דברים שהעולם רואה כמובנים מאליהם, כמו מי היו הקורבנות במלחמת בוסניה. פעם, כשיצאתי לדייט מבטיח במסעדה סינית, דיווח חדשותי ברדיו הפך את השיחה למכוערת: "צריך להרוג חצי מהאלבנים בקוסובו," אמרה בת זוגי בת ה־27, שנראתה אדם סביר בכל דבר אחר. "את החצי השני לגרש לאלבניה." ארוחתנו הסתיימה במריבה קצרה ומכוערת. לא פלא שאומרים אצלנו "הפוליטיקה שלך היא הגורל שלך" בבלקן.

בעצב, מילושביץ' שכנע את רובנו שאם אינך שותף ללאומנות שלו – אתה בוגד. וזה מה שקוראים לי עכשיו כשאני נכנס לחלק מהבתי־קפה בבלגרד – וזה עוד במקרה הטוב. "אה, אתה עדיין חי?" אומרים מכרים, כאילו מאוכזבים.

זה גורם לי לרצות לברוח אל הגבול. לפחות בחו״ל אני מבין למה אני מנודה.

מאת: זוראן צ׳יריאקוביץ׳, אוקטובר 1998