יש את האמירה הזאת שאנשי טיפול הם הכי דפוקים. יש בזה משהו. הרבה מאתנו נמשכו למקצוע המשונה הזה בגלל פצע עמוק. הדרך שלנו לרפא את הפצע היתה להיות עסוקים. בכאב של אחרים. ומה עם הפצע? הוא עוד שם, מתחת לבגדים. מתחת למסכה. הקוסם מארץ עוץ יושב שם מאחורי הוילון מעמיד פנים שיש לו כוחות, שהוא בטוב. המטפל שמסתיר מהמטופל, וכנראה גם מעצמו, שבעצם הוא מעמיד פנים. שבעצם בסוף יום עבודה הוא עמוק בחרא, מעשן סמים כדי לשכוח את זה, בודד ומבודד, ומפחד מדי לצאת לחפש משהו אחר.
אז כשמטופל.ת שלי מביא משהו שאני מרגיש שמביך אותי, שמבלבל, שמכעיס - זה בשבילי תמרור. ״על מה כאן אני צריך להסתכל באומץ לתוך עצמי ולראות שפחדתי לראות?״ כשמשהו בי מתפתל למול שעורי בית שאני והמטופל.ת מחליטים לגביו - זה נורת אזהרה. ״אתה מנסה להוביל מישהו בדרך שאין לך בה ניסיון״. או לפחות לא מספיק ניסיון.
זו נורת אזהרה, אבל זו גם נורה שאומרת לי - בסדר, אתה יכול להמשיך להיות מטפל. כי זה אומר שאני לא מעמיד פנים שאני קוסם, כשבעצם אני עוד בחור שאבוד בארץ עוץ. מחפש קצת מוח, לב, אומץ. כל עוד אני בתנועה על הדרך - אני יכול להנחות עוד כאלה, שיש להם קצת פחות קילומטראז׳, על דרך האבנים הצהובות. כל עוד אני מחויב לעיר הברקת שהיא הבריאות הנפשית של עצמי, אני יכול להמשיך להציע את הדרכתי לעוד אבודים.ות.
ולפעמים, כשזה עובד, זה קסם אמיתי.
אולי הלכתם.ן לאחרונה קצת לאיבוד, וצריכים.ות הכוונה? מכירים.ות מישהו.י כזה?
