בחווה קטנה ליד הים, בין דקלים ושדות אורז וסויה, גדלה ילדה בשם זיזי. משמעות השם שלה 'everyday'. ההורים שלה קראו לה ככה מתוך תקווה שזיזי תוכל לחיות כל יום את אותו היום במלוא פראותו, בהווה, בלי טרדות של האתמול או של המחר. כשאני ורוני מגיעים לחווה זיזי כבר בת שנתיים, ואנחנו כמובן לא יודעים דבר מכל זה, או אפילו על קיומה של זיזי.
אנחנו עומדים בשביל הגישה של חווה במזרח טיוואן, מול שלט עליו כתוב באותיות כחולות ומאירות 'Wild everyday'. לפני מספר ימים כתבנו לאמא של זיזי, מיאו שמה, בקשה באתר בשם 'Couchsurfing', והנה היא באה לקראתנו מהשדה, במגפיים עד ברכיה ומגל קטן בידה, מברכת את פנינו ומכניסה אותנו, ללא כל תמורה כספית, לתוך ביתה, לתוך משפחתה. החיים של מיאו לא קלים לה, אנחנו מגלים קליפה אחר קליפה בזמן שרוני קולפת שעועית מנומרת לארוחת הערב שמיאו מבשלת. ובכל זאת היא כאן מולנו, חולקת את המעט שיש לה איתנו. הנדיבות שלה כלפינו מפעימה. ומה שעוד יותר מפעים, זה שאלו הם חיינו בזמן האחרון. נראה שמאז שנחתנו בטיוואן אנו מקבלים שיעור אחד גדול בנדיבות.
אנשים הכניסו אותנו בלילות לתוך בתיהם לישון, ובימים למכוניותיהן עד למחוז חפצינו. כבאים פתחו בפנינו דלתות תחנה כשבחוץ גשם זלעפות (מסתבר שהם לא רק לוחמי אש, אלא גם מגינים מפני מים), ונשים צעירות האכילו אותנו בדוכני רחוב. הדריכו אותנו למסעדות צמחוניות נחבאות, ונתנו לנו אופנוע, ככה בלי לחשוב לרגע ובלי להכיר אותנו כלל, כדי לנסוע להביא מים כשנתקענו צמאים.
זיזי רצה מסביבנו, ואני חושב על כמה נדיבות מיאו מגלה כלפי הבת שלה. כמה נדיבות מגלה כל הורה כשמניחים בין זרועותיו/ה את פרי בטנו שזה עתה נולד, זר גמור שצרכיו אין סופיים ותלותו מוחלטת באלו שהיו כאן לפניו. ואנחנו בטיוואן זרים מוחלטים, לא יודעים לדבר את השפה, ילדים שתלויים לעיתים בחסדים של אלו שהיו כאן לפנינו. והם טובים אלינו, נדיבים.
רוני ואני מדברים על זה פה כל הזמן, איך לוקחים איתנו את השיעור הזה בנדיבות שאנחנו מקבלים פה?
רוני קראה לי מתוך ספר של ג׳ק קורנפילד איך הנדיבות הזאת עוטפת אותנו כל היום, ואיך היא נובעת באופן טבעי סביבנו, מתוכנו. אלא שלפעמים הפחד מזה שיהיה לי חסר מונע מאיתנו את הנתינה. אני מדמיין את עצמי רואה תיירים אירופאים בארץ, ואיך עוברת לי המחשבה לקנות להם קינוח (כמו שכבר עשו לנו פה יותר מפעם אחת) ומיד המוח מתחיל לחשב חישובים: 'יש להם יותר ממך! מה הקשר לתת להם?'. לנו, כביכול, יש יותר מהטיוואני הממוצע, אלא שהם לא עוצרים לחשב את החישוב - הנדיבות עולה, ושופעת החוצה. הם קונים לנו קינוח רק כי הם רוצים שנטעם. ואנחנו טועמים, וזה מתוק ומשביע, ומרגיש שרעבנו לחוויה כזו של נתינה ביד פתוחה. זה מרגיש חדש, לא מוכר, טבעי ונכון, אז אנחנו גם מחליטים לנסות לזכור להתבונן על העולם ככה. 'מה הבנאדם הזה צריך?'. זאת שאלה כלכך חשובה, 'מה אני יכול לתת לעולם?' מין שאלה ששואל את עצמו אדם בוגר, שקיבל מספיק, שעוד יקבל המון, ומרגיש שמעתה מה שימשיך למלא אותו זה לתת.
אז אני יושב מול זיזי ומיאו, ומנסה. נותן את הדבר היחידי שאני יכול כרגע לתת - שיר.
Everyday Wild
They told me to sit down when I wanted to ride
They told me this dream have long ago died
They told me to turn off this light I can't hide
They told me to keep it, keep it inside
Oh my lord oh my lord how I've tried
But I'm everyday wild
I'm a blue note I'm a scapegoat
I'm a king I'm a child
I'm a rebel I'm unsettled
I'm lost and I'm the guide
I'm a creature I'm a preacher
I am the rising tide
I'm a hippie outta city
I'm a rare rare find
On the highway doing it my way
From a Monday to a Sunday
I'm everyday wild