*אזהרת מסע: למטיבי לכת בלבד
כבר זמן מה שאביב מפציר בי שהגיע הזמן שאני גם אכתוב משהו שלי. פשוט כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא מסע האבל שלי.
וזה בסדר. טיול הוא טיול וסוגי המסלולים משתנים, כמו גם דרגות הקושי. לפעמים נעשה מפחיד, ובכלל, לא תמיד רק כיף. זה כרגע השביל שאני צועדת בו. מי שרוצה לחבור אלי לרגע מוזמן באהבה.
מדובר במסע שהתחיל כבר לפני כמה חודשים, כשאמא שלי עוד הייתה בחיים. זיכרון צורב עולה בי; אני נוסעת לבד ברכב בשביל העפר בין בנימינה לאביאל בדרכי הביתה מהעבודה, ואמא כרגיל איתי בטלפון. רק הפעם, שלא כהרגלה היא קצת מגמגמת ובסוף אומרת : "הסרטן הרים ראש" . אני כבר ממש כמעט מגיעה הביתה, בקושי מוצאת את המילים להגיב , שואלת כמה שאלות , מנסה להיות רגישה, להבין איך היא מרגישה. אנחנו מנתקות ואני נכנסת הביתה, מתיישבת על קצה הספה ומספרת לאביב שלאמא שלי חזר הסרטן. הדמעות מתחילות לזלוג. אביב מביט בי בחמלה ואני שומעת את עצמי אומרת בקול שקט שאני יודעת שהיא לא תצא מזה.
אמא שלי נפטרה חצי שנה לאחר מכן. החזיקה חזק עד החתונה שלנו ומשם התחילה להידרדר. כשעוד יכלה לצאת מהבית היינו מסתובבות בפארק משולבות ידיים, כדי שתצא קצת ותזוז ואני הייתי נוצרת את הרגע חזק חזק בידיעה שהרגעים האלה לא יחזרו. מרגישה את מגע היד שלה, הריח שלה, תווי פניה, צעדיה השפופים, נשיפות חזקות החוצה.
כשאני מסתכלת אחורה על התקופה הזו ומנסה למצוא דרך להסביר אותה לעצמי, עולה לי דימוי חזק של השלכה (אותי ואת המשפחה) לים עמוק וסוער מאוד שכל מה שאנחנו יודעים מהרגע שנזרקנו הוא שצריך לשחות מהר וביעילות, כדי לשמור כוח ובשום פנים לא לעצור ולא להביט לצדדים אחרת נטבע.
עכשיו, כשאמא איננה וכל אחד חזר לחייו, יש לי הרגשה כזאת כאילו אני יושבת על אי בודד (גם במציאות ובטח לא במקרה) בלב ים, מותשת מהשחייה המפרכת, כואב לי כל הגוף , ובעיקר אני overwhelmed מלהסתכל על הים הענק והמפחיד הזה ולא להצליח להבין איך עשינו את זה.
ועוד אחרי כל זה גם לא הצלחנו להשאיר אותה בחיים. כאב חד תוקף אותי. כן, הייתה שם פנטזיה לא רציונלית שבסוף כל המאמץ הזה אמא שלי תישאר בחיים.
ומאז, אני יושבת על החוף לפעמים עושה דברים שמסיחים את נפשי, אבל בשימוש באותו עולם דימויים איתו התחלתי אני מוצאת שהאבל שלי מגיע בגלים ושוטף אותי.
לפעמים צונאמי מבעית בעוצמתו; לפעמים גל גדול, לפעמים רצף של כמה קטנים. לפעמים אדוות קלות על פני המים ולפעמים ים שקט. למדתי שלפעמים אני יכולה לשמוע את הגל מתחיל להתוות לפני שאני רואה אותו. ואז אני מאותתת לאביב אות מצוקה והוא מניח עליי יד רכה ומנחמת.
לפעמים הכאב מתעצם לנוכח תחושה שהפעם, אי אפשר לנחם אותי. ואז הדמעות יורדות ויורדות וכבר יש לי שלולית בחולצה שמרטיבה אותי.
עצב גדול. מנסה להבין למה הוא מבהיל כל כך.
אולי כי הוא מפחיד וקשה ולפעמים צובע את הכל. אבל כשאני נותנת לו להיות אני מגלה שהוא כמו רקע לדברים. יותר עוסק באווירה. שקט, עד שאפשר לא ממש להבחין בו. אין בו המון תנועה. הוא מתפזר בשקט ולפעמים מתנדף בבת אחת. הוא עובר וחוזר, ועובר . ונשאר לפעמים הרבה ולפעמים קצת.
ויש את הכאב. אותו אני חווה כיותר עקשן וחד. יותר אימפולסיבי. מופיע פתאום כמו אגרוף בבטן. תובע נוכחות בשלל צורות מפתיעות. זיכרונות ש מעלים כאב מחניק. געגועים. הטרגיות של האופן שבו היא מתה. כאב האובדן שלי. כאב האובדן של בני המשפחה שלי. כאבה של אמא אהובה על סיום חייה שבקרבתי אליה יכולתי להרגיש ועדיין מרגישה בכל גופי ונשמתי.
סופיות המוות.
אני חושבת וחושבת ומנסה לסדר ולמיין את כל הצורות. מהלכים קוגניטיביים שכאלה תמיד שלטו בי. צורך לעשות סדר, לייצר בהירות, לתקן, לשנות, להזיז.
ובסוף מבינה שכאב הוא כאב. ועצב הוא עצב. אין לי מה לעשות איתם חוץ מלקבל אותם כחלק בלתי נפרד ממני עכשיו. לראות אותם. לתת להם להם מקום.
יש לי תחושה שהטיול הזה עוסק בלתת מקום.
גם בטיול שלי אל תוך אובדן וגם בטיול שלי ושלנו בעולם.
אפריל 2019, טיוואן
מאת: רוני הורביץ נוימן
בתמונה: קבר יפני שמצא חן בעיני ומוקדש לאימוש שאהבה פסלי בודהה אהבה גדולה.