'זו כמו ההסכמה להיות מאושר. את באמת מסכימה לעצמך פשוט להיות מאושרת? או שאת צריכה להלחם על זה? להרוויח את זה? או שפשוט מותר לך ללכת לאן שטוב לך? להתרחק מאיפה שרע לך?'
'תחשבי על זה' אני אומר לרוני ומביט עליה.
הרוח מפזרת את השיער הפרוע שלה, והגלים הגבוהים והכחולים מרססים את האבנים האפורות שממלאות את החוף שאנו צועדים עליו.
'אם מדינת ישראל היתה בנזוג שלך, היית נפרדת ממנה. לא היית מסכימה לחיות בזוגיות כזו, שככה מתייחסים אלייך. היית עוזבת ומוצאת בנזוג שנכון לך'.
כן' היא צוחקת 'הייתי אומרת שמגיע לי יותר טוב'.
אנחנו צועדים ללא מטרה וללא יעד, בקושי יודעים איפה אנחנו, איפשהו בטיוואן, על חוף מסולע, משמאלנו הרי ענק מכוסים צמחיה סאב-טרופית, מימיננו ים גבוה. הרוח חזקה, והחול השחור שהיא מעיפה מנצנץ בשמש. אני עוצר משתהה ומשתאה מול סופת הנצנוצים שחולפת מתחת לרגליי. החול השחור נותן רקע מושלם לגרגרי החול הזוהרים, וזה נראה כמו כוכבים נסחפים בחלל. כשהרוח מתחזקת החול זז מהר יותר ונוצרת אשליה שאנו מאיצים בין הכוכבים. 'אז לזה מתכוונים כשאומרים היקום בגרגר חול', רוני מחייכת על האמירה הזו ואני אומר לה 'נראה לי שמצאתי את אחת הנקודות האהובות עלי על כדור הארץ'.
ישראל נראית גרגר חול מרוחק מכאן. אחרי שנתיים נפלאות ובלתי נפלאות, מלאות בהתחלות מלאות תקוה וסופים בלתי אפשריים בקושי שלהם, עזבנו דירה ועבודות, את הבית זיקקנו לתוך שני תרמילים, את הכלבה הפקדנו למשמורת אצל דודה (אנחנו אוהבים לחשוב על זה שהכלבה יצאה לטיול הגדול שלה, במקום רגשות האשם שהשארנו אותה) ויצאנו למזרח. טיוואן היא התחנה הראשונה במסע. אנחנו מתפלאים כל יום מהפשטות החכמה ומעוררת קנאה שלה; על כל רכבת יש אזור עם קדימות לנשים, ובכל אוטובוס ליד כל מושב זוגי יש לחצן 'sexual harassment alarm'. משאיות הזבל עוברות כל ערב, כשהן מנגנות מוזיקה עדינה ונעימה והתושבים יוצאים לזרוק ישר לתוכן את הזבל. בארגז המשאית עומד אדם שמכניס כל שקית לסל המחזור המתאים. נראה שכל דבר ודבר במדינה בנוי כך שיעורר חוויה של של שלווה ורוגע עדין באזרחים. כולם מכבדים את המקום של כולן בתור. אפילו תחנות המשטרה משמשות כמקום קמפינג מורשה ומסודר בחינם לכל דורש (יכולים לדמיין את הפרצוף והתגובה של השוטר העייף בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריכם כשאתם מבקשים לעשות קמפינג בחצר התחנה?). כלבי הרחוב בטוחים בעצמם ונעימים (מצאתי שאפשר לדעת הרבה על מדינה לפי איך כלבי הרחוב מתנהגים, כי זה מראה איך בני המקום מתייחסים אליהם, ואיך מתייחסים לחלשי החברה הוא סמן ברור ללב שלה) והילדים מנומסים, אבל פתוחים וחייכינים וסקרנים. איך הם לא יהיו, כשהם גדלים בסביבה כזו.
וישראל, אני חושב כשהחול זורם כמו כוכבים סביבנו, ישראל מדינה כואבת. שחיתות נוטפת ממנה, כמו זעה על מצח של ילד רותח מחום - מסמנת את המחלה שמשתוללת באלימות בתוכו. בתוכה.
כמה קל לדמיין את עצמנו גרים פה בטייוואן, בין ההרים לאוקיינוס הפסיפי. חיים מהיד לפה ומהבית לחוף. אבל משהו בתוכי מנחש שאם ישראל לא תוכל להבריא, כל העולם גם יגסוס לאיטו. האיברים שמרכיבים את כדור הארץ הזה קשורים זה בזה. המחלה לא תעצור במדינה אחת. הפליטים המבקשים ריפוי מארץ דואבת אחת ובורחים לאחרת מסמנים את הכאב של ארצם ומזכירים לנו היטב שעניי עירך קודמים, אך אם תשכח את עניי שכנך - הם יהפכו לעניים שלך.
'אבל את יודעת. האנאלוגיה כאן היא לא שאנחנו בני הזוג של ישראל. אנחנו לא נמצאים איתה בזוגיות גרועה. אנחנו המטפלים. אנחנו אלה שיכולים להלחם על המטופלת, לנסות להבריא אותה. אם נבחר. אנחנו רוצים את האחריות הזו?'.
השביל מתפתל מהים בין עצי דקלים, ואנחנו ממשיכים ללכת לאיבוד עד שאנחנו מוצאים את עצמנו. בדרך חזרה אנחנו קונים אננס.
תשובות: אין
כתפיים אדמדמות: יש
אננס פרוס על השולחן: יש
נ.ב רק לאחרונה הבנתי למה קוראים לגלויות - 'גלויות'. כלכך אהבתי את הגילוי הזה שאת הפוסטים שלנו מהמסע נסמן ככה.