דווקא עכשיו, על סף כריכת חיי בחייה של אשה אהובה, אמיצה, יפה וחכמה, אני מרגיש את כוח המשיכה של הנפרדות קורא לי לעוד ביקור אחרון. קורא לי לעשות עוד סיבוב לוויין סביבו, לראות את הבדידות מקרוב, לבחון את הדגימות שאספתי שם במשך שנים ארוכות, להזכר במכתשים שספגתי שם - לפני שאני מנסה להשתחרר פעם אחת אחרונה מכוח הכבידה שסחף אותי פעמים כה רבות לתוכו.
אני מרגיש את כוח הבדידות קורא לי. הרגשתי אותו כשחברים קראו לי לצאת בגיל 15, אבל העדפתי להשאר בבית. כשבאמצע מסיבת כיתה מצאתי את עצמי יושב בחוץ, על המדרכה, לא יכול להיות בפנים עם כולם (ובאותו זמן מקווה שמישהו יצא אליי). הרגשתי אותו כשאשה שכבה במיטה שלי קוראת לי לבוא לישון, אבל העדפתי להשאר על הספה. אנחנו מרגישים אותו כשאנחנו צריכים עזרה, מרגישים אותו מתגבש בבטן לתחושה מוצקת - אני יכול לבד!
הכוח של הנפרדות מתחבא מתחת לרצונות שלנו לקנות משהו, לאכול משהו, לראות עוד סרטון ביוטיוב, קורא לנו לראות פורנו, לשתות איזו כוסית, לשלוח יד לטלפון ולברוח לארץ אחרת - הכל, רק לא להרגיש אותו. רק לא להרגיש שאנחנו בעצם לבד, לא טובים מספיק, לא ראויים לאהבה.
כשאנחנו לבד אנחנו מרגישים שאנחנו בשליטה. העולם החיצוני לא יכול לכפות את דרכיו הבלתי צפויות עלינו.
ברור שאנחנו נמשכים לזה, כשהאטלרנטיבה היא להיות חשופים כמו אסטרונאוט, ערומים בחלל, מוקפים באינספור אנשים שבכל רגע עלולים לזרוק עלינו את הסבל שלהם, ולנו רק נותר לספוג את צלקות המטאורים.
אבל אז, יש רגעים כאלה שמשהו זורק אותנו מחוץ למסלול ולשניה אנו מרגישים חיבור - אדם אחר מבין אותנו באמת, צוחק מבדיחה שזרקנו לחלל, רגע שאנחנו מזדהים עם כאב של מישהו, ואומרים - היי, גם אתה?? באותם רגעים שכוח המשיכה מופר אנחנו יכולים לחוות את העולם אחרת. פתאום האמונה המוצקה שלנו בזה שאדם לאדם זאב, או סתם בזה שהכי טוב היות האדם לבדו, צופה בנטפליקס, לרגע נראית מופרכת. התחושה של הזרות שלנו נראית לפתע כחזיון תעתועים שהיינו שבויים בו - איך יכולתי לפספס את זה? איך יכולתי לא להרגיש את החוט הדק הזה שמחבר בינינו? איך יכולתי להיות כל כך עיוור לזה שבעצם אנחנו ממש, ממש, לא לבד?
ואז, זה מתהפך, אותו אדם לא לגמרי מבין את מה שאמרנו, ואנחנו שוב מרגישים את פגיעת מטאור הכאב, מכווץ אותנו, מכעיס אותנו, גורם לנו להרגיש שוב את הכוח המפתה של הבדידות, של הבטחון המדומה שבחיים על אי. מה שאנחנו נוטים לפספס זה שבאותו רגע אנחנו לא בורחים מהאדם מולנו, אנו בורחים מתחושת הכיווץ בבטן, מנסים באופן אבסורדי להתחפר עמוק יותר לתוך עצמנו כדי לא להרגיש משהו בתוכנו. הספירלה לתוך התבודדות, אסטרונומית וענקית כאדם שחי בתוך הבית עשרים שנה ולא מוכן לדרוך בחוץ, או קטנה ועדינה כאדם שמרגיש דקירת זרות מוקף בחבריו ומשפחתו, מתחילה בדיוק ברגע כזה.
מה יקרה אם פעם הבאה שנחוש את הדקירה נאמר לה - ברוכה הבאה?
פתאום חוזרות אלי המילים של ז׳אן לוק פיקארד, מפקד ספינת החלל אנטרפרייז, והפעם הן נשמעות לי כמו קביעת מסלול למציאת סימני חיים שאולי נרגיש בהם שאנחנו לא לבד; ״לחקור עולם חדש ומוזר, למצוא חיים חדשים ותרבויות חדשות, להעז ללכת לאן שאף פעם לא הלכנו...״ מה יקרה אם נפתח ידידות עם הכאב הבלתי נמנע שכרוך בהתקרבות לשמש האחר?
היכולת להתיידד עם הכאב הוא דלק הטילים החזק ביותר שהאנושות אי פעם פיתחה. דלק שיכול לנצח את המירוץ אל הירח, להעיף אותנו מחוץ למסלול ההתנגשות הידוע מראש עם כוכב הלבד הדכאוני, אל עולם חדש ומוזר של ביחד.
נ.ב
אני יודע מה קרה לי.
3..2..1..
המראה.
תאחלו לנו מסע נעים ובטוח.