מתים מהלכים צובאים על הגדר, מנסים לפורר את החומות שלנו. חולות מדבר מתחלפים בשלג ובמוחי עולה מנהיג מסדרה בדיונית:
״כיצד אשכנע אנשים שלא מכירים אותי, שאויב שהם לא מאמינים בו, בא להרוג אותם?״ - (ג׳ון סנואו, משחקי הכס).
הסדרה מתקרבת לקליימקס, והמורכבות של האזורים האפורים בה נפרדת לשחור מול לבן, אש מול קרח, מתים מול חיים. ערבים מול יהודים. שמאל מול ימין. בנינו חומות בטון מסביב לארצנו, וחומות קרח מסביב ללבנו, בניסיון להשאיר את מה שאנחנו מפחדים שיכאיב לנו בחוץ, אבל אש גדולה אוחזת בחומה מאיימת למוטט אותה. המתים בדרך לזרום פנימה, הכאב והמוות בדרך לרמוס את כולנו. אנחנו מפחדים, אנחנו זועמים. אנחנו מתקשחים, כי אנחנו מתכחשים. מתכחשים לכך שהכאב של האנשים שרוצים לפרוץ את החומה כואב לנו מנשוא, אז אנחנו מתקשחים כדי להשאיר את האויב הזה בחוץ.
ואני? כיצד אשכנע אנשים שלא מכירים אותי, שאויב שהם לא מאמינים בו בא להרוג אותם? ומה אם אומר לכם שגם אם אתם לא מאמינים בו, אתם מכירים את האויב הזה היטב? מופיע בכל צפירה שאתם חוטפים ברמזור, עם כל אמירה של שמאלן/ימני שמרתיחה אתכם, מופיע בדמות זעם מתפרץ, בדמות רצון להגן על עצמנו גם במחיר של להכאיב לאחר, בדמות צודקת, מנצחת, כובשת. והוא כובש אותנו, משתלט על כולנו. והוא יצליח בסוף להורגנו אם לא נמצא גיבור. אחד, אחת, עמוק בפנים.
איזהו גיבור? הפוגש את יצרו.
פוגש את יצרו המתלהט, המחפש סיבה להתפוצץ, ומתיידד עמו. פוגש את היצר לכבוש, ורואה שמתחתיו רועד רצון עדין וכואב, תקווה לא להפגע. פוגש את יצרו על שדה הקרב ומניח יד על כתפו. ומה אם אומר שהמלחמה היחידה שבאמת צריך לנצח, המלחמה היחידה שבאמת אפשר לנצח, היא המלחמה נגד הדחף התמידי להלחם?
מי יתן ואש הכאב תמיס את חומות הקרח.